החלטה בתיק ע"מ 1497/09

כללי

המשיב מס' 1 הינו הבעלים של בית ומתחתיו מחסן בקלנדיה. המשיב מס' 2 שכר את המחסן האמור מהמשיב מס' 1.

בתאריך 15.1.09 נפרצה הכניסה למפעל שעוני "עדי" בקבוצת יבנה, ונגנבו מהמקום כ-12,000 שעוני יד ותכשיטים בשווי כולל של מיליוני שקלים. לאחר חקירה מאומצת, פשטו שוטרי משטרת בנימין על ביתו של המשיב מס' 1 ובמחסן המוזכר נתפסו מספר רב מאוד של שעונים אשר זוהו כחלק מן השעונים שנגנבו כאמור. כן נתפסו במחסן 41 קרטוני קפה שזוהו כחלק מהמוצרים שנגנבו ממחסן המצוי בבעלות חברת "נתן קספין בע"מ" בתאריך 7.1.09. עוד נמצאו בביתו של המשיב מס' 1 ארבע מצלמות דיגיטאליות המהוות חלק מציוד שנגנב בתאריך 11.11.08 מחברת "קראט". עוד תפסו השוטרים בבית זוגות נעליים המהווים חלק מ-20,000 זוגות נעליים שנגנבו ביום 13.1.09 ממחסן באיזור כנות. לבסוף, נמצא בבית ציוד מגוון אשר זוהה כגנוב ממחסן של חברת "חמד לחי" בתאריך 1.12.08.

מיד עם תחילת החקירה מסר המשיב מס' 1 לחוקריו כי השכיר את המחסן כאמור למשיב מס' 2 ועל כן הכחיש כל קשר לציוד שנתפס בו. עוד הכחיש המשיב מספר 1 כי החזיק בביתו פריטים גנובים. לטענתו פריטים אלה נקנו על ידו בהזדמנויות שונות מלבד מספר שעונים, אותם קיבל במתנה מהמשיב מספר 2 עשרה ימים לפני מעצרו. המשיב מס' 2 הכחיש אף הוא בחקירתו כל קשר לציוד שנתפס במחסן. משיב זה טען אף הוא שהשכיר את המחסן בשכירות משנה לאחד עצאם סיג'אלי.

בימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים. בית המשפט לא התרשם מקיומן של ראיות הקושרות בין המשיבים להתפרצויות ולגניבת הרכוש. עם זאת, סבר ביהמ"ש שיש ראיות לכאורה לעבירה של החזקת רכוש גנוב, במיוחד בעניינו של המשיב מס' 2. בעניין זה הסתייג ביהמ"ש מקשיים שעלו בזיהוי חלק מהמוצרים ששויכו כביכול לגניבות. ביהמ"ש ציין עוד כי לחובתם של המשיבים עבר פלילי כלשהו, אך לא ברמה כזו המאיינת אפשרות להסתפק בחלופת מעצר. אשר על כן, הורה ביהמ"ש על שחרור במשיבים בתנאים מגבילים וביניהם הפקדה בסך של 35,000 ש"ח.

העררים

התביעה הצבאית אינה משלימה עם קביעותיו האמורות של ביהמ"ש. לטעמה קיימת חזקה תכופה הקושרת את המשיבים, שהחזיקו ברכוש הגנוב, בין מכוח שכירות המחסן (המשיב מס' 2), בין מכוח הבעלות עליו והחזקת פריטים גנובים בבית (המשיב מס' 1), לעבירות הגניבה שתוארו בכתב האישום. כן מפנה התביעה למספר ראיות חדשות המחזקות את ודאות זיהוי הפריטים שנגנבו. לבסוף, מציינת התביעה כי המסוכנות העולה מהצטברות העבירות ומשווי הרכוש שנגנב אינה יכולה אלא להביא למעצר המשיבים עד לתום ההליכים.

הסנגורים התנגדו נמרצות לעררים. תחילה, ביקשו הסנגורים שלא אסתמך על ראיות חדשות בשלב זה של ההליך. לדעתם, לא רק שהיה על ביהמ"ש לקבל את גרסת המשיבים, אלא שאף לא ניתן לקשור אותם לגניבות שאירעו לפני זמן לא מבוטל. הסנגורים העלו טענות נוספות בנוגע להיעדר ראיות הקושרות את המשיבים לגניבות עצמן. אשר על כן, סבורים הסנגורים כי אין די ראיות נגד המשיבים, ומסיבה זו בלבד היה צורך לשחררם. לחילופין, טענו הסנגורים כי גם אם קיימות ראיות מסוימות לביצוע עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב, המדובר בעבירה קלה ביותר שאינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. מכל מקום, ציינו הסנגורים את תנאי השחרור החמורים שנקבעו על ידי בית המשפט ככאלה שיבטיחו את התייצבותם.

ראיות לכאורה

ייאמר מיד כי לא מצאתי כל פסול בקבלת ראיות בשלב הערר. האפשרות להזדקק לראיות חדשות בשלב הערר הוכרה באופן מפורש בסעיף 53(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, ואף באזור זהו הנוהג מימים ימימה.

עוד אעיר כבר כעת כי לנוכח התשתית הראייתית הקיימת בתיק זה, או שמא נאמר היעדר תשתית כאמור, טוב הייתה עושה התביעה אם במקביל לעבירות של גניבה, הייתה מייחסת באופן חלופי עבירות הקשורות להחזקת הרכוש הגנוב לגביהן נרחיב בהמשך.

העמדת המשיבים לדין בגין עבירות גניבה כאמור אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, נשאלת השאלה האם מוסמך בימ"ש זה לדון בעבירות שבוצעו כולן מחוץ לאזור. אמת, הצדדים לא העלו הסתייגויות באשר לסמכות ביהמ"ש. אולם, כלל נקוט בידינו כי אף ביהמ"ש יעורר מיוזמתו שאלות הקשורות לסמכותו. במקרה דנן, עבירות הגניבה הושלמו עם נטילת הרכוש ללא הסכמת בעליו (סעיף 399 (1) לחוק הפלילי הירדני, 1960) בין בדרך של התפרצות ובין בדרך אחרת כמתואר בכתב האישום. ביצוע העבירה המושלמת מחוץ לאזור, כאשר עבירה זו לא נועדה לפגוע בביטחון, משמיט את הקרקע תחת סמכות בתי המשפט הצבאיים (והשווה י' קדמי, על הדין בפליליים (תשנ"ד, חלק ראשון) עמ' 269). נראה על כן, כי אם סברה התביעה שבידיה ראיות הקושרות את המשיבים לעבירת גניבה, היה עליה להעמידם לדין בפני ביהמ"ש הישראלי המוסמך.

שנית, על אף שככל הנראה נאספו ראיות חפציות לא מעטות ממקומות הגניבה, לא הובאה בפניי כל ראייה הקושרת את המשיבים לביצוע הגניבות. התביעה מסתמכת, על כן, בעניין זה באופן בלעדי על חזקת ה"החזקה התכופה" של הרכוש הגנוב. על פי חזקה עובדתית זו, כאשר אדם מחזיק בחפץ שהושג זה מקרוב בגניבה, מוחזק הוא כנושא באחריות לגניבתו (ראה ע"פ 391/70 בן הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 283, וכן ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64). הפסיקה פירשה את סמיכות הזמנים בין הגניבה לבין ההחזקה באופן גמיש. כך נקבע כי:

"יש להפעיל הנחה זו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, ובהתחשב בטיב החפץ הגנוב ובאורך התקופה שחלפה מביצוע העבירה ועד למציאת החפץ. אף משך הזמן שניתן לראותו כתכוף דיו כדי לקיים את החזקה התכופה אינו גורם קבוע ונוקשה, אלא תלוי בנסיבות האחרות של המקרה ויש להפעילו בהתחשב בהן" (ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל).

מכאן כי עלינו לבחון את כלל נסיבות המקרים השונים שפורטו בכתב האישום על מנת להכריע האם התקיימה "החזקה התכופה".

הציוד שנתפס בכל הקשור לפרטי אישום 2-5 הינו רק חלק מזערי מהגניבה הכוללת. לצד האמור, יש לזכור כי בנוגע לפרטי אישום 3 ו-5 חלפו למעלה מחודשיים בין הגניבה לבין תפיסת הרכוש. אף בנוגע לפרט האישום השני, המדובר בתקופה של חודש ימים. בנסיבות אלה אינני סבור כי ניתן לטעון ל"חזקה תכופה" בנוגע לעבירות האמורות. הוא הדין באשר לפרט האישום ה-4. הגם שבעניין זה חלפו כ-3 שבועות בלבד, לכמות הציוד שנתפס, קרי, 17 זוגות נעליים מתוך 20,000 שנגנבו, ולמקום תפיסתם, היינו כשהם מפוזרים במקומות שונים בבית, יש כדי לשלול הסתמכות על החזקה האמורה.

נותרנו, על כן, עם פרט האישום ה-1. מצילומי התפיסה אין ספק כי הציוד שהוחזק במחסן הבית מהווה חלק מתוך הרכוש שנגנב. כן יש לציין שחלק מהשעונים היה ככל הנראה בארגזים מקוריים ואחרים היו בקופסאות ועם פתקאות המחירים. אולם, מאחר שלא נערכה כל ספירה של השעונים שנתפסו ואף אין בידי התביעה ראיות בנוגע לכמות השעונים שנגנבו, לא ניתן לקבוע באופן מדויק מהו החלק של הרכוש שנתפס. יתרה מזו, גם אם אניח, כגרסת התביעה, כי מדובר בחלק משמעותי של הרכוש, הרי שבמצב בו חלפו 3 שבועות מאז הגניבה ולא נמצאה כל ראיה תומכת, איני סבור שניתן להסתמך על החזקה האמורה בלבד על מנת לקשור את המשיבים לגניבה עצמה.

זאת ועוד, מעיון במסמכים הספורים הקשורים לחקירת מעשה הגניבה שהוגשו לעיוני למדתי על קיומן של ראיות חפציות רבות שלפי מיטב הבנתי לא נעשה ניסיון של ממש לבחון עד כמה הן תומכות במעורבות המשיבים במעשי הגניבה עצמם. כך לדוגמא עולה ממסמך המסומן יד' כי קיים דיסק ובו תיעוד הפריצה לחברת "קראט". יתרה מזו, חקירה זו אף הביאה למעצר חשוד בפריצה. למרבה ההפתעה, אין בתיק החקירה שהוצג בפניי תיעוד בנוגע למהלכי החקירה על מנת לבחון האם קיים קשר בין חשוד זה לבין המשיבים, או כל ראייה אחרת אשר הייתה עשויה לשפוך אור על חלקם הנטען של המשיבים בגניבה. הס מלהזכיר כי גם בנוגע לאירועי הגניבה האחרים נתפסו ראיות העשויות להכיל D.N.A של חשודים פוטנציאליים שלמיטב ידיעתי לא נבדקו. אם לא די בכך, נראה כי בחלק מהאירועים קיימים חשודים פוטנציאליים נוספים שלא הובהר מה נעשה בעניינם כלל.

המסקנה המצטברת מן האמור הינה כי לא רק שסמכות בימ"ש זה לדון בעבירות מוטלת בספק, אלא שהתשתית הראייתית עליה מבקשת התביעה להסתמך אינה קושרת את המשיבים לעבירות המיוחסות להם. מסיבות אלה, יש לקבוע כי החלטת בימ"ש קמא ראויה.